עובר הייתי בגן עדן,
שם בוסתן מלא פרחים של כעס ופירות של סבל.
שם חוויתי את ההלם.
התבוננתי בכול אלה בלי עתיד,
שוכבים תחת גרמי המדרגות, סביבם חולדות,
ומזרק חלוד אצלם בווריד.
עובר הייתי בגן עדן,
כשאדם שבר לחווה את הלסת.
והדם שלה נשפך כשהיא צועקת -
" תכה אותי רק לא את הילד ! "
היא כמים והוא סלע, היא נלחמת .
המלאכים שם בגן עדן ,
כובשים שחקים עפים גבוה.
כן, זאת היכולת של הגוף כשהמנה ביתר.
מלא אבק ועפר, אז מה הפלא ?
כשאתה ראית הופ,
אצלנו היה הופ, ועוד אחד בכלא.
אז גדלנו בגן עדן,
עכשיו זה זכרונות ימים של קדם.
תחת הצלם של האל.
נחשים לעזאזל, הרבה מהם בקבר.
טיפשי אבל לעץ הדעת לא היה אפקט,
כי א'פחד לא סיים בית ספר.
עברנו, מילדים לנערים.
הבנו, שאנחנו שני סוגים שונים של אנשים.
היסטוריה דיברה בעד עצמה אז התחלקנו לשבטים.
התמלאנו בשנאה, ונהפכנו לאויביים.
שני דגלים שני מחנות.
אחד כחול לבן, אחד אדום שחור לבן ירוק.
רוצה לירוק . ככה אני אמור לחיות.
ואם אתה לא חי פה אל תשפוט,
השבט השני הם בני זונות ולהם כלפי אותם הרגשות.
היי את, שנולדתי לרגלייך,
זאת -
עיר האלוהים.
היי את, שנתת לי אהבה בחורף קר,
זאת -
עיר האלוהים.
כולנו נשמות כאן בגן עדן, כולנו להבות.
את כולנו הם הדליקו מכבשן האש בליבו של אלוקים.
חלקנו כשרפים חוזרים למעלה,
חלקנו מכבים ת'להבה בדלי של מים גשמים.
אומרים שכוכבים הם החורים שברצפת גן עדן.
אז אני מביט על הסדקים כאן ברצפת האבן,
האם יכול להיות, שהם האורונוס ושבתאי לשדים בגיהנום?
פה מלאכים בוכים המון בגשם הם מרווים את העצים בדיכאון.
פה אנשים רצים לישון מהאמת ועייפים מלשקר,
ושם הרעם הרעש בא ומתקשט,
והברקים יהיו כוורידים של הבורא.
אוזניים שרואות, עיניים ששומעות,
פיות שמריחים ונשמתי אשר שונאת -
עיניים שרואות, אוזניים ששומעות,
פיות של רעבים, בדיוק כמוני בני אדם וזה החטא.
וזה גן עדן, וככה נשמות עוזבות אותו
מתות בעיר האלוהים,
נשלחות למצוא גוויות להבעיר בהם חיים של אהבה,
ולא אש אוכלת להבה כי היא בוערת בדיוק כמוהה.
וזה בדיוק הרוע שנמאס עלי, מובס מידי,
לא מאלו ששונאים.
והעץ ליפני שער האבן לאלו שעוזבים.
הסמל של העיר עצוב,
בנים עוזבים להם את הגבול, ולא מתכוונים לשוב.
