ברוך הבא לתוך קרקס שבו חיות הן רגשות,
והן עוברות התעללות כדי שאוכל בהן לשלוט.
ואם צפונבון יבוא יפגין ויאמר שיש להם זכויות.
הוא יהיה עם צלעות מרוסקות וגחלים שם בריאות.
חיי הם נשף מסכות וליצנים ותחפושות
נראה שפורים פה כול יום בחום קונה חלקי גופות
עוטף ת'משלוחי מנות כותב ברכות לבביות
בדם על קלף של עור אדם - חג שמח בני זונות.
אני חייב לשרוד כדי לחיות.
ואני כמו דמות בבית בובות,
שהיא קשרה לי את החוטים אל הבשר אל הוורידים.
בכך שהיא כבשה את כול ליבי
הזריקה אהבה לתוך גופי
פתאום אבחה בתוך תוכי
חתכה את ההיגיון בסכינים.
פתאום תהום אימים בפנים
זו לא הרמוניה, זו קלורופוביה מליצנים.
ואני כפוף אל הכללים בתאטרון המזדיין
שבו, סבל של אחד - הוא אופוריה של אחר.
לעזאזל קיבינימט.
אני פורץ את הדלת, לילד ,
משסף את גרונו.
יורה בהורים של אישתו.
מושיב מולו את בייתו,
נותן לה לצפות במותו.
ועל הילדה ואשתו,
בנזין, שורף את ביתו.
כאב שלי, שמחת ליבך.
שרפת גופי מחום גופך.
סיוט שלי, שינת יופייך.
ידייך הם קוצים וליבי שם שוכב
פצוע וחבול - הנה אני בא אליך.
רומיאו אל היוליה - הנה אני בא אליך.
כמו אוויר אל הריאה - הנה אני בא אליך.
אך יצרים בפנים לוחשים לי ילד, ברח , ברח !
תנו לי לספר לכן ת'סוד,
לגבר יש קופסת פנדורה בתוכו מעבר לגבעת הרוע בליבו.
ותנו לי לספר על זה קצת עוד,
שיום יבוא והוא יהיה עייף ממלחמות
והקופסא הזאת,
תיהיה הדרך היחידה שלכן לשמור אותו קרוב.
האזינו אל הכוח ששוכן אצלו בזרוע
גורם לפרפרים של מוות מהגלמים שלהם לבקוע.
וכשהגשם של נובמבר על הוורדים של הגאנז,
אני בא אל האוייבים בתופים ומחולות,
בקול שופר מרעיד עפר, ובצרחות של מכשפות.
קורבנות של ייוונים, חשמונאי ומכבים,
אני מפיל את הביניין כמו שמשון על הפלישתים.
אני שפוי משוגעים
כשהמוחות של המתים
מונחים לי על צלחת ואני ניזון מהתאים.
ובדם שמבחוץ, משתקף לו הבפנים,
אני נגעל וזה טעים לי לא הצלחתי להבין. למה ?
אז אני אוהב אותך כול כך אבל מי את באמת ?
שאת קיימת ונמצאת מתחילתם של הזמנים, בדמם של אנשים.
שכנת בתא הכי עמיד,
שרדת את ההיסטוריה עד שהגעת אלי לווריד.
זאת את הרגת את הבל.
ואת החרבת את טרויה.
את יצרת תסבל.
ועליך כתבתי פרוזה.
את אשה הפלת אימפריות,
את אשה נושאת קללה.
התאהבתי בך בין רגע,
התאהבתי בך שנאה.
