סיפור חיי נשמע כמנגינה מגיטרה לא מכוונת.
וזכרונותיי נראים כמו ציור של ילד.
שתלוי על קירות בייתי,
שם הסדקים נראים כמו וורידים.
מזכיר את ידיה של אמא מלטפות כשהיינו הוכים.
ולפני שהיינו קטנים,
אם זכרוני אינו בוגד בי,
ב1992 השתחררתי אל השבי.
נולדתי.
ובאותו יום גם מתתי
כי נשמתי עזבה את היכלו של האל ולתוך גוף אנושי נחתי.
נלחמתי במראות ותמונות
כשעמדתי מסתכל באמהות שבוכות, מוכות,
ובדמם מדממות זכרונות למוחי.
משנות את הגנטיקה בי.
הופכות אותי לאמ.סי.
ואילו הרגשות שעוברות בגופי,
כשאני עומד לבדי,
בוהה על דיוקן שעליו פרצופו של אבי,
עיניו פוזלות לצדדים עם קמטים מסביב.
נראה שהוא ראה הרבה בחיים,
אך לא תכאב שהשאיר.
אז אני מקריב את השיר, ואסכם במקביל,
אבי אהב את אימי וכאב זו הירושה שהנחיל.
ויש ממנו המון בפנים אז אני פותח דף חדש,
כי בזה נגמר לי המקום למילים.
דע מאין אתה בא.
ולאן אתה הולך.
ולפני מי אתה עומד.
ומי אותך אוהב.
והאל תמיד איתך,
יושיט יד כשאתה מועד.
הדרך לא קלה,
אבל אתה לא לבד צועד.
אז נראה שהכול התחיל מפיו של אלוקים.
הוא יצר עולם כול כך יפה הוא כנראה דיבר בחרוזים.
וזה מדהים, עד כמה שזו אנטיתזה לא מנוגדת.
שמעפר, ומרגע של שקט -
יצר הבורא אומן שונה מעצמו.
שנושא את אורו,
ודווקא לו הוא נתן את העולם.
אך זה לא היה סתם,
כי למה אומן שבצלמו הוא יוצר ומרחיב ,
יתן יצירה לאומן שבטבעו הוא הורס ומחריב ?
ותמיד רדפנו אחרי בצע, זאת הוכחה היסטורית.
עד שהיום,
כבר לא זורם בעורק דם.
נפט הופך את הנשמה למכונה מוטורית.
ווירוס.
שחודר לי לתווים, והורס לי את האופוס.
אז הפוקוס הוא -
שהעולם צריך התחלה חדשה.
אך פיסיקלית כי הוא עגול הוא יחזור לאותה נקודה.
אז גם אם הוקיניג שואף לגלות את בראשית וזה חשוב לו,
גם הידע יחזור להתחלה,
אז עד כמה זה נחוץ לו ?
וכשאני מדבר לפי הסדר הזה ,
כאוס חודר לי לשורה.
אפקט קטן בהתחלה עושה שינוי עצום בסוף היצירה.
וכמו גמ"ח נותן מילה
שהסאונד הזה הוא האפקט פרפר לכול המסע.
אז ההתחלה שלי עומדת להגיע לסוף.
והריאות שוקעות בדם שאותו ליבי מתחיל לדחוף.
מחשבות רצות,
אין זמן ולא כאב כי אני משאיל את האושר.
הרגשה שבה הלב מרחיב את הקוטר.
ואם נשמע שניה אחת של שקט
נדע שאחריה תמיד יבוא הקצב.
ואם בהתחלה חדר בכם קצת עצב,
תקשיבו אל הסוף,
והוא ישנה לכם תרגש.
